אם הייתם מתבקשים לצייר דמות של חקלאי מהגליל, לא הייתם יכולים למצוא מודל טוב מאלי גלילי. העור השזוף, הצוואר הרחב וכפות הידיים המיובלות, הכל בדמותו זועק "חקלאי". יש לו אפילו השי"ן השורקת של בני קיבוץ ותיקים. נדיר לשמוע אנשים כאלו מדברים בלהט על אקולוגיה. "כשטענתי שצריך להפסיק לעשות מלחמות עם הטבע, הייתי מוקצה", אומר גלילי. בגיל 12 נזרק מבית ספר, ומאז עברו יותר מ-35 שנות חקלאות, שהופרעו רק פעם אחת, בגיל 26 כשנסע לאפריקה לסלול כביש בין חוף השנהב לגאנה. "אין לי מושג איך הגעתי לזה", הוא אומר היום, יושב על ספסל עץ לצד האגמון. "פשוט אמרו לי שדרוש כביש, והייתי אחראי מהרגע שהכושים נכנסו ליער עם מצ'טות ועד שהכביש היה סלול". שנתיים מאוחר יותר שב לאיילת השחר, כשרבים מחקלאי הקיבוץ נהרגו זה אחר זה במלחמת לבנון הראשונה, וניהל את ענף גידולי השדה. בשנים שלאחר מכן עבד כמתאם חקלאי מטעם המועצה האזורית וראה את האסון האגררי שהיה עמק החולה לפני ההצפה. "שטחים ננטשו מדי שבוע", הוא מספר. "אלף, 3,000, 10,000, ובסוף כמעט 20 אלף דונם נעזבו". בישיבות הראשונות על הצפת החולה, שאלי זוכר כדרמטיות מאוד, הוא החזיק בעמדה קיצונית: יש להציף את העמק כולו, לא רק שטח קטן ממנו. "צעקתי 'בואו נציף מחדש את עמק החולה. נפסיק להילחם בטבע שגדול מאיתנו'", הוא מספר. "אנשים התרגזו, אמרו לי 'איך אתה, חקלאי, אומר להשמיד את החקלאות?'. עניתי שהיה לנו כאן אגם ענקי ומיוחד במינו, 60 אלף דונם שאין כמוהם בעולם". אלי גילה באותה תקופה את הספר האהוב עליו, "רוב רוי על הירדן". זהו סיפור מסעו של החוקר הסקוטי ג'ון מקגרגור, שב-1860 חצה בקאנו את ביצות החולה בפלשתינה וכתב על חוויותיו. "מעודי לא ראיתי יער גבעולים כה ירוק וגומא כה צפוף", כתב מקגרגור, ודמיונו של אלי ניצת. "העמק היה אז מוצף כולו, מלא חיים, והוא עוד יוצף שוב", אומר הקיבוצניק בטון החלטי. "אינשאללה, עוד בדורנו נזכה לעלות על הרי נפתלי ולראות את הביצות. הסחף הגדול בוא יבוא, יהיו שטפונות והעמק כולו יוצף ויחזור להיות ביצה. לא יודע אם בימינו, אבל זה יקרה, ועדיף שזה יהיה מבחירה. אני רוצה את 'החולה ואלי', ביצה ענקית שתביא לכאן תיירות אקולוגית. גם הקרקע תחזור להיות פורייה ונעשה חקלאות אקולוגית, בלי הרעלים שיש היום. הרי יש לסחורה הזו ביקוש עצום באירופה ובעולם. זה יהיה נכס עולמי". הצעתו של אלי גלילי אמנם נשמעת קיצונית, אך יש בה היגיון רב. חקלאות ורפתות הן גורמי זיהום משמעותיים בישראל, ושדות עמק החולה, שמלבבים את העין במבט מהגולן והחרמון, מניבים רווח מועט בלבד וגורמים נזק אמיתי לסביבה. הצעתו אמנם לא נתקבלה, אך בפשרה שהוחלט עליה, להציף רק חלק קטן מהאגמון, הוא משחק תפקיד מרכזי. היום אלי משמש כמפשר העיקרי במלחמת חקלאי העמק עם אחד מיריביהם המרים ביותר: העגור. עמדותיו הירוקות של אלי גלילי לא הפתיעו את החקלאים, והוא זכה לאמונם. מהיום שעמד על דעתו היה מאוהב בטבע. ההתחלה היתה בגיל שבע, כשאחיו הביא הביתה גורת עופרים שאלי כינה "במבי". " גידלנו אותה בבית של ההורים", הוא מספר, "הנקתי אותה מבקבוק ושמרתי עליה. אבל לא ידענו שהיא רגישה לחלב, ושלושה ימים היא לא הפסיקה לשלשל". אלי מספר את הסיפור הזה באי נוחות גדולה, וקולו, יותר מ-40 שנה אחרי במבי, מלא אשמה. "כשהיא התאוששה קצת לקחתי אותה לטיול בקיבוץ, והיא כנראה מתה בגלל זה, מאפיסת כוחות". אחרי במבי אימץ גוזלי בזים, נוטרייה עם כמה גורים, עורב נאמן ביותר, ואחריו - משפחה שלמה של חזירי בר. "לא חושב שיש חיה שגדלה בעמק שלא יצא לי לגדל", הוא אומר. |
